לפניי בקשה למחיקה על הסף של הודעת ערעור שהוגשה על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט אחסאן כנעאן) ב-ת"א 32966-03-10 מיום 16/02/12, לפיה קיבל את בקשת המבקשים (המשיבים בערעור) בכל הקשור לחסינות השיפוטית של בית משפט השלום בראשון לציון (להלן: "
הנתבע 3
") והורה על סילוק התביעה נגדו על הסף.
בהודעת הערעור נטען כי הערעור הוגש בזכות מאחר שהחלטת בית המשפט היא בגדר פסק דין סופי המקים מעשה בית דין ואילו המבקשים טוענים כי מדובר בהחלטה אחרת שאין מערערים עליה אלא ברשות ועל כן, משהוגש הערעור ללא רשות, יש, לטענתם, למחוק אותו על הסף.
בין לבין, ניתן פסק דין על ידי כב' סגן הנשיא אברהם אברהם המבטל את החלטת בית משפט השלום בנצרת מיום 16/02/12 אשר דחה את בקשת הנתבעים שביקשו להורות על סילוק התביעה נגד כל הנתבעים. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור הנתבעים והורה על מחיקתה על הסף של תביעת המשיבים בבית משפט השלום בנצרת (ת"א 23966-03-10).
לאור התוצאה שאליה הגיע כב' השופט אברהם מתייתר הצורך לדון בבקשת המדינה שבפניי למחוק על הסף את הודעת הערעור שהגישו המשיבים/התובעים על החלטה אחרת של בית משפט השלום בנצרת באותו תיק, מיום 16/02/12, שבה קיבל את טענת המדינה לפיה יש למחוק את הנתבעת מס' 3. התוצאה היא שאני מורה על מחיקת הערעור.
אני סבור כי גם ללא ההחלטה שניתנה על ידי כב' ס.הנשיא השופט אברהם, יש טעם בבקשת המדינה לסלק את הערעור על הסף, מהנימוקים אשר יפורטו להלן.
כלל ידוע הוא כי על "פסק דין" ניתן לערער בזכות ואין צורך ברשות לכך. מאידך גיסא, על "החלטה אחרת" ניתן לערער רק לאחר קבלת רשות ערעור. דין הוא כי החלטה של בית משפט אשר אין בה משום פסק דין המסיים סופית את הדיון אינה נתונה לערעור אלא ברשות.
"פסק דין" הוא החלטה המסיימת את הטיפול בתיק, ואילו "החלטה אחרת" היא החלטת ביניים שאינה מסיימת את הדיון בתיק. לפעמים מסיימת החלטה את הדיון לגבי חלק מבעלי הדין בלבד. לגבי בעלי דין אלה, קמה זכות הערעור למרות שהתובענה עדיין תלויה ועומדת.
השאלה העיקרית העולה בענייננו היא האם החלטת בית משפט השלום, כל עוד הדיון בתיק טרם הסתיים, יכולה "לסגור תיק" לעניין סוגיה מסוימת ולהוות "פסק דין" הניתן לערעור בזכות לגבי חלק מהצדדים השותפים לדיון המשפטי.
על פי המבחן הטכני, החלטה המוחקת תביעה על הסף היא פסק דין וניתן לערער עליה ברשות. יחד עם זאת, סילוק התביעה על הסף נגד הנתבע 3 אמנם שמה קץ להתדיינות בין המערערים לנתבע 3, אך לא שמה קץ להתדיינות בין כל הצדדים האחרים לתובענה.
המבחן הקובע הוא סיום העניין התלוי ועומד לפני בית המשפט שבו ניתנה ההחלטה. (ר' ע"א 387/82
"קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויקטור אסידו
, פ"ד מ(4)213, 218-219) ההחלטה נושא הערעור שלפנינו סיימה את ההליכים בין המערערים לבין הנתבע 3 ושמה קץ לעניין התלוי ועומד ביניהם ודי בכך לכאורה על מנת שתקום לבעלי הדין הנוגעים בדבר זכות ערעור.
יחד עם זאת, במקרה שבפניי, בחינת יתר הצדדים לתובענה מעלה כי הנתבעת 2 הינה מדינת ישראל - משרד הבריאות.
נפסק כי ככל שמדובר במעמד המדינה כבעל דין בהליך אזרחי, נקבע בסעיף 11 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958, כי "
לעניין חוק זה, דין מוסד המדינה שאינו תאגיד כדין המדינה"; ואילו כאשר "המדינה" היא צד להליך, הוא יתנהל נגד "מדינת ישראל" כתובעת או נתבעת (סעיף 3 לחוק). דהיינו - לא נגד רשות מרשויותיה שאינה תאגיד עצמאי (כגון "משרד הביטחון" או "משטרת ישראל"), אלא נגד "מדינת ישראל". נמצא, כי דין משטרת ישראל, או צבא הגנה לישראל, או משרד ממשרדי הממשלה, שכולם מוסדות מדינה שאינם תאגידים, כדין מדינת ישראל ואין מדובר בישויות אוטונומיות נפרדות. (רע"א 4826/12
מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' פלוני, תק-על 2012(3)5382, 5387)
עמד על כך השופט א' רובינשטיין בהחלטתו בבג"ץ 6017/10
אדם טבע ודין נ' שר התשתיות הלאומיות
, תק-על 2012(3)333, לפיה: "
... כידוע יש מדינת ישראל אחת, וממשלה אחת, ויועץ משפטי לממשלה אחד, ופרקליטות מדינה אחת שמייצגים את כל גופי המדינה". דברים אלה נאמרו לעניין בקשה לתיקון עתירה בדרך של הוספת משרד ממשלתי מסוים כמשיב נוסף. נפסק שמהלך זה מיותר, שכן די בכך שמשרד ממשלתי אחר הוא משיב לעתירה.
האבחנה בין רשויות שונות, שכולן מוסדות ממוסדות המדינה ואינן בעלות אישיות משפטית נפרדת מהמדינה, נדחתה במפורש כשעסקינן במעמדן כבעלות דין בהליכים אזרחיים, כבענייננו. ב-ע"א 552/71
כהן נ' ולד
, פ"ד כז(1)201, 206 נפסק כי "
מחלקה ממשלתית או שלוחת המדינה לא נעשתה לאישיות עצמאית אלא אם ניתן לגלות בחיקוק המסדיר את ענייניה סממנים של ישות נפרדת, כגון הכושר להחזיק רכוש בשמו ולא בשם המדינה, להתקשר בחוזים, לתבוע ולהיתבע לדין וכיוצא בזה זכויות אחרות המאפיינות תאגיד".
אשר על כן, נחה דעתי כי משרד הבריאות ובית משפט השלום בראשון לציון, שניהם בגדר "מדינת ישראל" לפחות לענייני המשפט הפרטי ומעמדם כבעלי דין בהליכים אזרחיים ואין לראות בכל אחד מהם ישות אוטונומית נפרדת. פרקליטות המדינה מייצגת את "מדינת ישראל" ואין להבחין בין ייצוג משרד הבריאות על ידה לבין ייצוג בית משפט השלום בראשון לציון על ידה.
לפיכך, יש לומר כי עם סילוק התביעה נגד בית משפט השלום בראשון לציון על הסף לא נמחקה כל התביעה נגד מדינת ישראל, אלא נמחקה אך העילה המתייחסת לבית משפט השלום בראשון לציון ועל כן, החלטת בית משפט השלום עליה הוגש הערעור לא סיימה את הדיון לגבי מדינת ישראל ולפיכך לא קמה למערערים זכות ערעור עליה.
הכלל הוא כי יש "
לדחות את הערעור מפני שהוא טעון רשות-ערעור להגשתו, ובפועל הוגש ללא רשות כזו. לכן ובהעדר טעם מיוחד שיאפשר הענקת הרשות בדיעבד לא נותרה סיבה שבית משפט זה יתייחס לערעור עצמו" (ר' ע"א 585/84
נאזי נ' הממונה על המרשם
, תק-על 87(2)204, ור' גם ע"א 2817/91
דוד נ' אומרן ואח'
, פ"ד מז(1)152; ע"א 518/78
והבה נ' והבה
, פ"ד לג(3)134) וב- ע"א 299/82
מיטלר נ' יבנאי אשדוד בע"מ
, פ"ד לט(2)470)
אשר על כן, נחה דעתי כי הערעור הוגש ללא קבלת רשות כנדרש. הערעור אף אינו יכול להפוך, מעצמו, לבקשה לרשות ערעור ואין מקום להעניק לבעל דין רשות לערער אותה כלל לא ביקש.